אוהב את השיר

האם אתה מכיר את הסיפור
של קדמות
כאשר אנשים רבים באו לכאן
מתוך דרך מאוד ארוכה 
לנשק את הספר הקדוש.
הם היו דמעות העיניים שלהם.
אתה לא מכיר את הסיפור
אבל אתה אוהב את השיר שלי
אני מעולם לא נתתי לך סיבה לדאוג
מה לומר

הימים הם הלכו
הספרים סגורות
האנשים עזבו
עבור דרך מאוד ארוכה

נשאר רק את השיר

ו הנהר זורם

הנהר זורם

Do you know the story of the old days, when many people came here from a very long way to kiss a holy book? They had tears in their eyes. You don’t know the story. But maybe you like my song. I never gave you a reason to care. What to say.

The days are gone. The books are closed. The People left for a very long way. Only the song remains.

כמו בחלום

Pfersee Rain

 

Pfersee winter rain

Seems to last for ages

Same old song

Of hate and pain

All were wrong

At the closing stages

 

To feel the common touch

Of this freezing rain

Just follow their sages

There is a rabbits hutch

Where stars once reigned

Check up the yellow pages

 

If this these ruins could speak

What will they say

To back out

Six feet down in sixty weeks

To cut my way

To cast my doubt

 

( – y – )

The Angel of Dead

A sort of solitude

 

Caused me to listen

To an unheard voice

 

The language of stones

Whispered illegible

Invisible, thrice

 

Stoned silence

Yells in the air

Each letter a siren

 

The fragments of life

Shattered in the mud

Faded dim-light stories

Of three flower buds

 

 

 

The Dead

They have chosen me

The Dead

They’ve singled me out

From the Living

To be

 

To be

their speaker

their messenger

their angel

 

Each of them

Is telling me

History

To be told

The Rabbis, the babies

The young and the old

 

Tell them

They say

Tell them:

I was someone

 

Tell them

They dun me

To tell you:

There has never been

Another time

 

The Dead do not praise

Neither the voiceless*

 

So I speak

Their plain speech of desire

So I speak words of wisdom

Although their voice

Never will be mine

 

Everything

I am speaking of

I am not

 

Since I am still alive

I am nothing

 

Even tough I speak

Because I speak

 

My hands are tied

My tongue is tired

 

 

————————————– 

(Yehuda Schenef,

 dedicated to the Deads of Kriegshaber, Pfersee and Steppach at the Jewish Cemetery of Kriegshaber,

7th of Av 5768 )

 

(* Psalm 115.17)

מזל טוב במדינות שוואבן

 

åéäé áéîé îùôíçú ôåâø  òùéø áéåúø áòåìí. åéáàå ùìéçéí îàøõ éùøàì ìàåâñáåøâ ìàîø:

àéä ñôø ÷ãåù äéäåãéí, ëé øàéðå àú ùìåùä ëåëáéí áîòøéá åðáàå ììîåã áå. åéäé ëùîò ôåâø àú äãáøéí åéáäì äåà åëì àåâñáåøâ òîå. åé÷äì àú ëì øàùé äòí äëîåøä åíåôøé åäáéùåó åäàñèøåìåâéí åéãøù îàúí. ìàîø: àéôä îöà äñôø ä÷ãåù. åéàîøå ìå ááéú ëðñú âøéñäáøàå ôôøùà

 

àæ ÷øà ôåâø ìùìéçéí áñúø åéç÷ø àúí ìãòú òú äøàåú äëåëáéí. åéùìçí ôôøùà åéàîø ìëå ç÷øå äéèá òì ãáø äñôø åéää åäéä ëé úîöàåï àúå åäâãúí ìé åàáàä ìäùúçåú ìå âí àðé.

åéäé ëùîòí àú ãáøé äôåâø åéìëå åäðä äëåëáéí àùø øàå áîæøç ãøëå ìôðéäí àã áàå àì î÷åí àùø ùí äñôø åäøáðéí åéòîã îîòì ìå

åéøàå àú äëåëáéí åéùîçå ùîçä âãåì òã îàã.

 

åéáàå äáéú ëðñú åîãøù åéîöàå àú äñôø ä÷ãåù úìîåã ááéú àìîå åéáøëå ìå åé÷øéáå îðçä àúøåâéí, ééå åúîøéí îàøõ ä÷åãù.

 

 

 

9/11/08

 

 ìçðä *

ìðòåîé *

 ìàøé÷ *

 

 

 

שיר הכבוד

 

 

שיר הכבוד (נקרא גם אנעים זמירות לפי פתיחתו) הינו פיוט מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שנכתב במאה ה-11 או ה-12 על ידי פייטן אנונימי. הפיוט מיוחס לעתים

לרבי יהודה החסיד, אך על פי דבריו שמהם ניכר שהוא הכיר את הפיוט בעצמו, נראה שנכתב לפני תקופתו.

 

ברוב הקהילות האשכנזיות והחסידיות נהוג לומר אותו בכל שבת וחג, אולם יש האומרים אותו רק בליל יום כיפור לאחר שיר היחוד. בשאר קהילות ישראל הפיוט אינו מוכר ולא נהוג לאומרו.

 

 

 

שיר הכבוד

….

אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרג, כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרג

נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ

מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ

עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת, וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת

אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ, אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלא יְדַעְתִּיךָ

בְּיַד נְבִיאֶיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ, דִּמִּיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ

גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ, כִּנּוּ לְתֹקֶף פְּעֻלָּתֶךָ

דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלא כְּפִי יֶשְׁךָ, וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ

הִמְשִׁילוּךָ בְּרב חֶזְיוֹנוֹת, הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת

וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר ראשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת

זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רָב

חָבַשׁ כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ, הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ

טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה

יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לַעֲטֶרֶת צְבִי

כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ, וְחַק עַל מֵצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ

לְחֵן וּלְכָבוֹד צְבִי תִפְאָרָה, אֻמָּתוֹ לוֹ עִטְּרָה עֲטָרָה

מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת

נְוֵה הַצֶּדֶק צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, יַעֲלֶה נָּא עַל ראשׁ שִׂמְחָתוֹ

סְגֻלָּתוֹ תְּהִי (נָא) בְיָדוֹ עֲטֶרֶת, וּצְנִיף מְלוּכָה צְבִי תִפְאֶרֶת

עֲמוּסִים נְשָׂאָם, עֲטֶרֶת עִנְּדָם, מֵאֲשֶׁר יָקְרוּ בְעֵינָיו כִּבְּדָם

פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו, וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו

צַח וְאָדם לִלְבוּשׁוֹ אָדם, פּוּרָה בְּדָרְכוֹ בְּבוֹאוֹ מֵאֱדוֹם

קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו, תְּמוּנַת ה’ לְנֶגֶד עֵינָיו

רוֹצֶה בְעַמּוֹ, עֲנָוִים יְפָאֵר, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת בָּם לְהִתְפָּאֵר

ראשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת קוֹרֵא מֵרֹאשׁ, דּוֹר וָדוֹר עַם דּוֹרֶשְׁךָ דְּרֹשׁ

שִׁית הֲמוֹן שִׁירַי נָא עָלֶיךָ, וְרִנָּתִי תִקְרַב אֵלֶיךָ

תְּהִלָּתִי תְּהִי (נָא) לְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת, וּתְפִלָּתִי תִּכּוֹן קְטֹרֶת

תִּיקַר שִׁירַת רָשׁ בְּעֵינֶיךָ, כַּשִּׁיר יוּשַׁר עַל קָרְבָּנֶיךָ

בִּרְכָתִי תַּעֲלֶה לְראשׁ מַשְׁבִּיר, מְחוֹלֵל וּמוֹלִיד צַדִּיק כַּבִּיר

וּבְבִרְכָתִי תְּנַעֲנַע לִי ראשׁ, וְאוֹתָהּ קַח לְךָ כִּבְשָׂמִים ראשׁ

יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶיךָ, כִּי נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיךָ

 

 

“Kriegshaber Days”

 

Kriegshaber Days

Deeply rooted are the trees

Trough your hips and to your knees

The roots that chain you to the world

As formerly did the naval-cord

Those roots that still recite

What was written on your grave

Stately, artful, slight

By those who stood to crave

While earth’s your last retreat

Long crumbled is your name

And only birds still tweet

Wingless, doleful, tame*

Resting here in sacred soil

Your token is long crushed

Wrapped up in mortal coil

And with shame we’re flushed

And if I, … if I only knew

What life was then in Kriegshaber Days

I could stumble upon a clue

And find my way through all the maze

Tell me, why there’s this nail

Driven in your memorial slab

Dastardly as a dagger-stab

Did you wander over hill and dale?

Did they take you for the Wandering Jew

They had to nail down on a cross?

Did they fear you’ll pass from view?

Or never cease from turn and toss?

Give me a place to stand

And a lever long enough

Finally to escape this slough

And we will move the land

Kriegshaber Tage

Tief verwurzelt sind die Bäume
Durch deine Hüfte und zu deinen Knien
Die Wurzeln die dich an die Welt ketten
Wie es einst die Nabelschnur tat

Jene Wurzeln die noch rezitieren
Was auf deinem Grabe stand
Würdig, kunstvoll, zart
Von jenen die standen, um zu flehen

Wo die Erde deine letzte Zuflucht ist
Ist dein Name längst zerbröckelt
Und nur noch Vögel zwitschern
Flügellos, traurig, zahm

In heiliger Erde hier ruhend
Ist dein Andenken längst vernichtet
Gefangen im Wirrwarr des Lebens
Und vor Scham erröten wir

Und wenn ich doch nur wüsste
Wie das Leben war in Kriegshaber Tagen
Könnte ich über einen Hinweis stolpern
Und meinen Weg aus dem Gestrüpp finden

Sag mir, warum ist dieser Nagel
In deine Grabplatte geschlagen
Heimtückisch wie ein Dolchstoß
Wandertest du über Berg und Tal?

Hielten sie dich für den Ewigen Juden
Den sie auf einen Kreuz festnageln mussten?
Fürchteten sie du gerietest aus dem Blick
Oder würdest nie enden, dich herumzuwälzen?

Gib mit einen festen Platz
Und einen Hebel, der lang genug ist
Um diesem Pfuhl zu entkommen
Und wir werden die Welt bewegen

יום שני 17 מרץ 2008 (yehu)

Dedicated to R. Loeb Ulmo (d. 12th of Sivan 5499 / 18th of June 1739) from Pfersee whose grave marker  for decades was abused as basement for a garden arbor in front of the keepers house of Kriegshaber Jewish Cemetery with a nail driven into the plate.

Am Fuße des Berges

Wir sitzen und trinken

An einem kleinen Tisch

Hier draußen vor dem Mexikanischem Restaurant

Wir sitzen und trinken

In der Augsburger Altstadt

Im Süden Deutschlands

Wir sitzen und trinken

Am Fuße des Judenberges 

Die junge Kellnerin

Versteht kein Spanisch

Sie ist keine Mexikanerin

Sondern eine blondierte Deutsche

Auch der Kaffee in unseren Tassen

Schmeckt nicht nach Kaffee

Eher ein wenig nach Essig

Vielleicht ist das die Schwarze Milch

Von der Celan einst sprach

Wir sitzen hier und trinken 

Im Haus uns gegenüber

Sind große Schaufenster

Sie zeigen italienische Mode

Für andere, für neue Herren

Es gibt einige Sonderangebote

Hier am Fuße des Judenbergs

Der Imbiss weiter oben am Berg

Bietet „Schwarma“ für drei Euro

Nun nach türkischen Rezept

Und unter dem Namen „Döner“ 

Wir sitzen und trinken

Und wir wundern uns

Wo die anderen Juden sind?

Vielleicht im Innern des Berges

Verborgen und vergraben

In der Vergangenheit

Sitzen sie und trinken

Und sie unterhalten sich

Über das Tagesgeschehen

Und sie lachen und tanzen

Mit echten Mexikanern

Im Innern des Berges

Und sie trinken echten Kaffee

Der nach Kaffee schmeckt

 

  

(© Yehuda, nach dem hebräischen Original – bemargalot hahar – , Sommer 2002)